מי כאן עניו, שיצביע?!

מעשה בבן ישיבה כליל מעלות, חכם ונאה, עֶדְיוֹ לִגְדוֹלוֹת.
אך כשאביו ניסה לשדך לו אישה, המשימה התגלתה כְּמֵאֹד מְתִּישה.
את כולן הוא פסל על הסף מיידית: לזו אין ייחוס, ההיא לא חיננית,
אחרת אינה חכמה כנדרש, בוודאי לא לִנְסִיך בית המדרש.
התמרמר אז האב 'מה יהיה איתך, בן? אם כך תשתחצן - איך תתחתן?!'.
הוא רשם אותו חיש לסדנה איכותית, שֶתשתול בליבו ענווה אמיתית.
בתוך חודש חזר הנסיך עִם דיפלומה, והאב כבר דימיין לו חופה עם אַרוֹמה
אך איזו אכזבה התגלתה לעיניו, הפסילות נמשכות מצד הבן העניו.
'אני לא מבין', קונן מולידו, 'מה עזרה הסדנה?! יישאר לבדו..'.
הנסיך אז מיהר להסביר את הפשר, מדוע סרבן הוא לכל סוג של קשר:
'אם בעבר כשהייתי חכם, ושנון ויפה, חבל על הזמן,
לא נמצאה לי בת זוג ראויה, כי הן לא ברמה, מה צריך ראיה?!
איך עכשיו אדם יימצא את חווה, אם נוסף לכל הוא מלא...ענווה".

מה אתה שווה?!
"הכתר של המידות" כינו אותה חכמים. "הטובה מכל המידות" אמר הרמב"ן. בזכותה קיבל משה את התורה, ורבי יוסף קארו כתב את השולחן ערוך, הוסיף החיד"א.
ובכל זאת רוב האנשים טועים בה ומעולם לא הבינו מהי באמת ענווה.
הטעות הראשונה היא במחשבה שענווה פירושה: אין בי דבר. אני כלום. אנוכי עפר ואפר.
הטעות השניה, שדתיים נוטים להיאחז בה, זו המחשבה: 'הכול מה', כל מה שיש בך זו מתנה משמים. וממילא מה יש להתגאות?!'.
שתי התפיסות שגויות וחוטאות לאמת.
לומר שאין בי כלום זהו שקר, ולהתעקש על כך שהכול משמים זו גם אמירה לא נכונה. נכון, נבראנו עם כוחות וכשרונות וקיבלנו הזדמנויות לממש אותם, אבל אי-אפשר להתכחש לחלק שלנו בסיפור: הבחירות הטובות, המאמץ, ההתמודדות עם הניסיונות. האם לא מגיע לנו קרדיט על כל זה? הרי לא אלוקים הוא שבחר ונלחם במקומנו. אנחנו עשינו זאת.
מצד שני, האם הכרה באוצרות שיש בנו ובמעשינו הטובים לא עלולים להוביל את האדם לגאווה ושחצנות?

Fake ענווה
מי שהיטיב לנסח את ההגדרה לענווה האמיתית ולאבחנה בינה לבין תאומתה המזויפת, הוא הרב יונתן זקס. אלו הם דבריו:
"ענווה כוזבת היא העמדת פנים שאנו קטנים. ענוות אמת היא הידיעה שאנו עומדים לנוכח גדוּלה.
ענווה אינה הערכה עצמית נמוכה אלא הנחת ה'עצמי' בצד.
העניו לא חושב על עצמו כל הזמן מפני שיש לו דברים יותר חשובים לחשוב עליהם...
הוא לוקח את אלוקים ברצינות כזו, שאין לו כבר צורך לקחת ברצינות את עצמו.
הוא אינו חושב את עצמו פַּחוּת, אלא חושב על עצמו פַּחוֹת.
עניו אמיתי לא נפגע ולא לוקח ללב כשתוקפים אותו כי הוא אינו הנושא. המבקרים והמזלזלים יורים במטרה שכבר איננה קיימת.
הענוה היא יותר מסתם מידה טובה. זו תפיסת מציאות! זוהי שפה שבה האני שלי שותק כדי שאשמע את קול ה"אתה".
אם מחוסרי הענווה גורמים לזולתם להרגיש קטן הרי שהענווים גורמים לו להרגיש מוגדל. ענוותנותם מאצילה גדולה על הזולת.
ענוה זו הפתיחות לגדלות של החיים ונכונות להיות מופתע ומרומם מן הטוב באשר יימצא".

מי נמצא במוקד?
במילים אחרות: להכיר בערך עצמך, זו לא גאווה. זה בסיס חיוני להגיע לאנשהו בחיים. אין גם פגם בלפרגן לעצמך, לשמוח על הטוב שעשית ולרצות עוד ממנו. האם זה לא עלול להוביל את האדם לגאווה ולגרום לו 'לעוף על עצמו'?

הכול תלוי בשאלת היסוד: מה נמצא במרכז. אם המוקד הוא 'אני', בקלות אפשר לגלוש לשחצנות הרסנית. בפרט למי שֶחַי בעידן הסלפי והרשתות החברתיות, עולם הסובל מפולחן אישיות אובססיבי של התאהבות ב'עצמי'. כל אחד עסוק בלשתף את היקום בכל הגיג ובכל מעשה. לא צילמת? לא עשית. לא פרסמת? לא היית. יש לך משהו? דאג שכולם ידעו את זה.
בעולם שכזה למידת הענווה באמת אין מקום.

אבל מי שמסוגל להניח לעצמו ולהביט החוצה, להאמין בשליחות ובמי שנתן אותה, ממילא גם הטוב שיש בו לא יגרום לו לגאווה. להפך, הוא רק ידרבן אותו לרתום את כל מה שיש בתוכו כדי להתחבר ולהעצים את הטוב שיש בעולם.
הפתיחות המופלאה הזו היא הענווה.